אודות
יהודית אנגלרד נולדה בבגדאד, עיראק, בשם פאוזיה צפר (פאוזיה, על שם אחותו של המלך פארוק), החמישית במשפחה בת שמונה ילדים. אביה, נאג'י צפר (ספר) היה מהנדס הרכבות של העיר בגדאד ואמא, ז'ולייט (ויולט) הייתה בישראל צירה במפלגת העבודה. עלתה לישראל עם משפחתה בשנת 1951, כשהייתה בת חמש, המשפחה התיישבה בתל אביב ואחר-כך ברמת גן. החלה את דרכה כעובדת בבנק לאומי, עבדה בפרקליטות המדינה כמזכירתם של לאה תוסיה כהן, שיבולת, בן זאב ורוזנבלום. עבדה במחלקה לוגיסטית בחברת מחשבים American Electronics Laboratories (AEL). ולאחר הולדת בנה הבכור, נבות, רצתה יהודית לגדל את בנה בכוחות עצמה ומצאה מחליפה למקום העבודה.
בהיותה נערה ובבגרותה רקדה בסטודיו של להקת בת דור.
יהודית אנגלרד החלה לצייר בשנות הארבעים לחייה ולמדה בכוחות עצמה, בלא מסגרת רשמית. בשנת 2005 החלה להציג ומאז הציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם: ב-2015 יצרה שתי עבודות וידאו ארט.
חברה באיגוד האמנים הפלסטיים בישראל, בארגון הבינלאומי של האמנים הפלסטיים של אונסק"ו ובעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מייסודה של ד"ר רות מרקוס. במרכז עבודתה הסובייקט הנשי על צומת מודגש של אתניות, מזרחיות, מגדר, ושפה. מעבדת מבעים אוטוביוגרפיים של זהות, זכרון, כאב, דכוי ואֲחֵרוּת - להפשטות בצבעי שמן על קנבסים רחבים ובשפה עשירה וייחודי. ניחנה בתפיסה עמוקה ומורכבת של העצמי ובהתעקשותה לתרגם אותה למרחב החירות המגוון של רוח האשה. תערוכתה "פאוזיה, Fauzia, فوزیہ" בנמל יפו ב-2012 היתה ציון דרך חשוב בעבודתה, על קו התפר בין זהות תרבותית ישראלית, לזו שמקורה ערבית. הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. זכתה בפרס: Best of Collection של מגזין האמנות ArtBuzz.
יהודית אנגלרד נשואה מאז 1974, מתגוררת בהוד השרון. איבדה את בנה הבכור בהיותו ילד בן ארבע, אם לשלושה ילדים בוגרים. אחותה, רות צופר, היא פרופסור חבר במחלקה לספרות השוואתית, לימודי נשים ומגדר, ולימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן.
"בכוחו של הקו לבנות אמיתות כמו בחוקי הטבע," אומרת יהודית אנגלרד. ההפשטה מבחינתה היא תנועה, כמו איתני הטבע המצויים בתנועה מתמדת, כמו העננים, כמו העצים הגלים והרוח. עבודותיה מנסות לגעת בחיים ובטבע, ולגלות אותם. הדמויים של יהודית אנגלרד מבטאים זעקה אמיתית מתוך רצון עז בשינוי. הם מציבים זה מול זה ניגודים של חושך ואור, כאב ושמחה, סבל ותקווה – הנשזרים יחד בנוף יצירתה הענפה. הנוף הציורי הניבט מהם מעוגן בעולם החוויות בתעוזה רבה, ונטוע בהוויה הקיומית. יצירתה האקספרסיבית מאופיינת בשפה מופשטת חופשית ופתוחה, במשטחי צבע גדולים ובצבעוניות עשירה. ואכן, היצירות נעות בין ההיסטוריה הפרטית והפנטזיה בין מציאות ודמיון. ציורי השמן הנועזים והמרתקים משקפים את זירת המאבקים שבין אדם לסביבתו, את ההתגוששות המתמדת שבה מתעצבים יחסיו עם סביבתו, עם אנשים אחרים, עם העולם האופף אותו ועם עצמו.
בהיותה נערה ובבגרותה רקדה בסטודיו של להקת בת דור.
יהודית אנגלרד החלה לצייר בשנות הארבעים לחייה ולמדה בכוחות עצמה, בלא מסגרת רשמית. בשנת 2005 החלה להציג ומאז הציגה בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם: ב-2015 יצרה שתי עבודות וידאו ארט.
חברה באיגוד האמנים הפלסטיים בישראל, בארגון הבינלאומי של האמנים הפלסטיים של אונסק"ו ובעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר מייסודה של ד"ר רות מרקוס. במרכז עבודתה הסובייקט הנשי על צומת מודגש של אתניות, מזרחיות, מגדר, ושפה. מעבדת מבעים אוטוביוגרפיים של זהות, זכרון, כאב, דכוי ואֲחֵרוּת - להפשטות בצבעי שמן על קנבסים רחבים ובשפה עשירה וייחודי. ניחנה בתפיסה עמוקה ומורכבת של העצמי ובהתעקשותה לתרגם אותה למרחב החירות המגוון של רוח האשה. תערוכתה "פאוזיה, Fauzia, فوزیہ" בנמל יפו ב-2012 היתה ציון דרך חשוב בעבודתה, על קו התפר בין זהות תרבותית ישראלית, לזו שמקורה ערבית. הציגה בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל. זכתה בפרס: Best of Collection של מגזין האמנות ArtBuzz.
יהודית אנגלרד נשואה מאז 1974, מתגוררת בהוד השרון. איבדה את בנה הבכור בהיותו ילד בן ארבע, אם לשלושה ילדים בוגרים. אחותה, רות צופר, היא פרופסור חבר במחלקה לספרות השוואתית, לימודי נשים ומגדר, ולימודי יהדות באוניברסיטת מישיגן.
"בכוחו של הקו לבנות אמיתות כמו בחוקי הטבע," אומרת יהודית אנגלרד. ההפשטה מבחינתה היא תנועה, כמו איתני הטבע המצויים בתנועה מתמדת, כמו העננים, כמו העצים הגלים והרוח. עבודותיה מנסות לגעת בחיים ובטבע, ולגלות אותם. הדמויים של יהודית אנגלרד מבטאים זעקה אמיתית מתוך רצון עז בשינוי. הם מציבים זה מול זה ניגודים של חושך ואור, כאב ושמחה, סבל ותקווה – הנשזרים יחד בנוף יצירתה הענפה. הנוף הציורי הניבט מהם מעוגן בעולם החוויות בתעוזה רבה, ונטוע בהוויה הקיומית. יצירתה האקספרסיבית מאופיינת בשפה מופשטת חופשית ופתוחה, במשטחי צבע גדולים ובצבעוניות עשירה. ואכן, היצירות נעות בין ההיסטוריה הפרטית והפנטזיה בין מציאות ודמיון. ציורי השמן הנועזים והמרתקים משקפים את זירת המאבקים שבין אדם לסביבתו, את ההתגוששות המתמדת שבה מתעצבים יחסיו עם סביבתו, עם אנשים אחרים, עם העולם האופף אותו ועם עצמו.
